מה זאת שנה אחת מתוך חיים שלמים? מה זה מקום אחד מתוך אלפי מקומות שאדם עובר בהם בחיים? אני גיליתי שהמון. מנסה לדמיין את מיכל של לפני המכינה ומיכל של אחרי – מדהים איך ששנה אחת יכולה לבגר בן אדם, להעמיק, לחבר לעצמו ולהוציא החוצה ממנו כל כך הרבה – וכל זה בשנה. לא באמת ידעתי למה לצפות מהשנה הזאת, לא באמת ידעתי לקראת מה אני הולכת – אין ספק ששום דבר שהייתי מדמיינת לא היה מתקרב. שנת מכינה זאת שנת מתנה, שנה שלמה שבה את מקבלת הזדמנות להכיר ולפגוש את עצמך כמו שלא עשית מעולם. להבין באמת למה את מי שאת, להבין איפה הדת בתוכך ואיפה את בתוך הדת, הזדמנות ייחודית ללמוד תורה והגות כמו שלא תיארת שאת מסוגלת ובצורה מאתגרת ומיוחדת. זאת חוויה שאי אפשר באמת להעביר במילים, גם במילים הכי יפות, כי זאת חוויה כל כך עוצמתית שרק מי שחווה אותה יכול להבין. במכינה זכיתי ללמוד את השפה הייחודית של מכינת לפידות, שפה שמשלבת מגוון דעות ומגוון רעיונות ועם זאת נאמנה למקורות ולשורשים שלנו, שפה שלא מפחדת לאתגר ו״לצאת מהקופסא״ אבל גם לא מתביישת להיות מחוברת לשורשים. המכינה לימדה אותי להיפתח לעולמות וערכים חדשים שלא חשבתי שאני אגיע אליהם – לימוד תורה משמעותי, רוחניות, חברות אמת, שליחות, ערך הקבוצה אך גם החשיבות בחיבור לעצמי, ציונות, חיבור לעמ״י ועוד ועוד ועוד. אין ספק שבלי המכינה הייתי נמצאת היום במקום אחר לגמרי בצבא. בזכות המכינה למדתי איך לחיות את אלוהים והדתיות שלי בתוך המסגרת הצבאית, איך לקבל דעות שונות לגמרי ממני ואיך לעבוד בקבוצה ובצוות. בחיים לא הייתי מתארת לעצמי שאחת החברות הטובות שלי מהצבא תהיה אתאיסטית שבצד השני של המפה ממני, אך המכינה לימדה אותי לראות את הבן אדם שמאחורי הדעות והחומות ואני אסירת תודה על כך. אם את מחפשת לצאת למסע לעצמך, לעולם התורני והרוחני שלך ולחברה הישראלית – אל תהססי ומשקיעי ותחפשי את המקום שלך, המקום שמתאים לך. בשבילי מכינת לפידות הייתה המקום הזה, אני גאה לקרוא לה ״בית״ גם היום, כמעט שנתיים אחרי שעזבתי.

השנה בה הייתי במכינת לפידות הייתה פוקחת עיניים ומאירת דרך להמשך.
בתקופה שלי המכינה בדיוק הייתה במיקום ביניים – שדה בר, עד יום לפני תחילת המכינה המקום היה מבולגן, חסר ציוד ולא מאויש.
אבל אנחנו, בנות המכינה, כלל לא הרגשנו בזה! ישר התחלנו לצבוע ולסדר ולעשות לעצמנו מעין בית, ואני חושבת שזה הרבה בגלל הרוח שצוות המכינה הכניס בנו.
מהר מאוד המקום הזה באמת הפך לבית שני שלנו, נשארנו עד השעות הקטנות של הלילה בבית המדרש, הרבה אחרי השיעורים, כדי למלא את היום שלנו ולהרגיש שאנחנו חוות את השנה הזו עד הסוף, זה מה שהצוות החדיר בנו.
הרב ניר כבר מהיום הראשון אמר לנו שנגמרת השנה, והיא באמת עברה כהרף עין. וניצנית לימדה אותנו שצריך לחיות כל יום עד הסוף כאילו הוא האחרון אבל כמובן באיזון. (גם עניין האיזון היה בשיח ממש לאורך כל השנה!)
מעבר לזה שבאמת לא רצינו ללכת לישון, התמדנו מדי שבוע לקום לזריחה, לראות את הנוף ועל הדרך להמשיך איזו חברותא שנבנתה כבר בימים הראשונים.
השנה הזו הייתה משמעותית עבורי לעיצוב היסודות וההכרות המעמיקה שלי עם העולם הרוחני שלי ועם הערכים שלי. לא השתניתי ב180 מעלות, וטוב שכך, אחרת כנראה שמשהו שם לא תקין, אבל אני יכולה להגיד בהחלט שגדלתי. גדלתי מבחינת הידע הרוחני והתורני שלי, מבחינת ההכרות שלי עם עם ישראל ועם החברה הישראלית, גדלתי ברצון לעשות טוב ולהתנדב, ובעיקר התגברה בי התחושה שמה שאני רואה וחווה בשנה הזו זה רק קצה חוט, זה חלק מאוד קטן ומראה רחבה לעולם גדול וטוב יותר שאפשר וצריך לשאוף אליו.
אחרי שנת המכינה, ששמחתי והייתי מסופקת בסיומה אך כמובן גם דמעתי ורציתי לחזור על הכל שוב מהתחלה… הכניסה שלי לצבא הייתה טובה מאוד, הרגשתי שיש לי בסיס טוב ויכולת להסתכל על המציאות ולדעת להתמודד איתה עם הכלים שקיבלתי. כמובן שתוך כדי השירות עדיין הערכים והדעות שלי המשיכו להתעצב, הדבר שהמכינה הכי חיזקה בי הוא לדעת להכיר ולשמוע דעות שונות משלי ומגוונות, בכל היבט בחיים. זה חשוב וזה מעצים ולא צריך לפחד מזה.

לאורך השירות המכינה המשיכה לתמוך ולקיים מפגשים, לאט לאט הרגשתי שהדרך שלי עצמאית וחזקה אבל שתמיד תמיד יש מישהו מאחורי, הצוות והחברות לחיים שהכרתי במכינה, ואם ארצה הם תמיד יהיו שם עבורי.
זכיתי גם שהרב ניר היה עד בחופה שלי השנה ב׳ה.
אסכם בזה שאני חושבת שהרוח של המכינה זה הדבר הכי מיוחד בה, מגלים את הרוח לאט לאט לאורך השנה ואם מעמיקים מבינים את האמת היפה שבה. אני זוכרת עד היום (גם אחרי 4 שנים) את השיעורים, את הדיונים המעניינים, הסיורים שלנו והחוויות. זו הייתה טעימה והתחלה נפלאה לשביל ארוך, שביל החיים.

שמי תמר בירנבום, אני משרתת כקצינה בחיל האוויר ולמדתי במחזור ד' של מכינת לפידות.
אחרי כמעט 3 שנים מסיום המכינה , אני ממשיכה לענות על השאלה "מאיפה את?" בתשובה מאוד קצרה ופשוט- "מכינת לפידות". וכשאחריה מגיעה השאלה הנפוצה "מה זו המכינה הזו?" אני ממשיכה ומצטטת- "מכינה תורנית לבנות דתיות לקראת שירות צבאי משמעותי".
אני ממשיכה וחוזרת על התשובה הכל כך מובנית ויבשה הזו, פשוט כי בשיחת מסדרון שטחית וקצרה את היכולת לבטא בצורה האמיתית "מה זה מכינת לפידות".
מכינת לפידות היא קודם כל מרחב בטוח שמאפשר לכל אחת לפתח את עצמה, לדייק את נקודת המבט התורנית שלה ולהגיע לשירות הצבאי מתוך מוכנות נפשית דתית ורגשית.
מכינת לפידות היא בועה המאפשרת לבנות לחקור, לשאול שאלות, להתעניין ולהתנסות בתפקידים שונים ומגוונים, וכל זה בליווי צמוד של אנשי חינוך מכל הסוגים והמינים.
מכינת לפידות היא מוסד חדשני, אשר לא חושש לפרוץ קירות במרחב האזרחי בכלל והדתי בפרט, ומנגד לשמוע כל אדם ולשמר את היכולת ללמוד בצורה ביקורתית ונכונה.
מכינת לפידות היא ארוחות ערב משותפות, לילות של שיחות נפש עם בנות מכל הארץ, טיולים ושיחות עם כלל עמך ישראל, תפילות קבלת שבת אשר מרחיבות את הלב, לימוד מעמיק ושבירת שיניים על סוגייה בגמרא במקביל להתמוגגות מסיפורים חסידיים.
מכינת לפידות מבינה את הערך הרב של שנה אחת, ויודעת לצקת לתוכה את הערכים הכי חשובים והלימוד הכי פרקטי לקראת שירות דתי ומשמעותי.
מכינת לפידות היא קהילה. קהילה אשר מלווה את הבנות בכל צעד בצבא ובאזרחות, בשמחות ובהחלטות החשובות של החיים.
מכינת לפידות היא הבית, המקום לחזור אליו, החברות הקרובות ואנשי הצוות שיודעים לענות על שאלות והתלבטויות בשעות הקטנות של הלילה. מכינת לפידות היא ההבנה העמוקה של החובה שלנו לשרת את עם ישראל, מתוך "כוס מלאה" ושפע רוחני.

זר לא יבין זאת.
וזו הסיבה שאחרי כמעט 3 שנים מסוף המכינה, כששואלים אותי מאיפה אני, התשובה שלי היא "מכינת לפידות".